השיחה הראשונה שלי עם מירי שפירא, הייתה משעשעת לגמרי.

דיברנו על תהליכים,

על סופרות,

על ההרגשה כאילו נולד פה ספר

צחקתי.

אבל היא צדקה. בכל מילה.

הכריכה היתה תהליך ארוך, מרתק, מלהיב.

הספר, שאגב ממש לא רגיל,

כתיבה יפייפיה, מושכת וחזקה, הרבה מחשבות נכונות ויפות,

כאלה שאת קוראת ואומרת: נכון! לא חשבתי על זה!!!

וכמובן העלילה, הנדירה ביופיה,

המדברת על אישה המתמודדת עם בעל החולה במניה דיפרסיה,

על משפחתה המתפרקת,

על רצונה לאחד את כולם, אבל היא יודעת שטובתם להישאר רחוקים

מחוץ לקן.

על עוד משפחה שביתם הקטנה כמעט מאבדת את מאור עיניה,

והמרדף שלהם להחזיר את האור.

בקיצור, איפה אחזנו?

לאט לאט נבנתה הכריכה

בתהליך מרתק ומלהיב

עד התוצאה הסופית בס"ד