מכירים את הסיפורים האלו,
על בני הישיבות שנכנסו למעברות תוך סיכון עצמי,
שחדרו למיסיון ולקחו משם נפשות יהודיות צעירות?
הרבנית שולמית אזרחי (אז 'חדש'), היתה אחת מהן.
עבדה ללא לאות,
בתור נערה ובחורה צעירה, להפצת היהדות,
ברחובותיה הסוערים של מדינת ישראל שהיתה אז בראשית קומה.
כשהתבקשתי לעצב את הספר שהיא כתבה על עצמה בסוף ימיה,
הרגשתי זכות עצומה.
אמנם הרבנית לא זכתה לראות את הספר,
אבל את הזכויות העצומות שנגרמו בזכותו היא וודאי מרגישה.
בכריכה ידעתי שאני רוצה לשלב אווירה ישראלית, יחד עם ניחוח שירי רך.
ההשראה העיקרית שלי היתה גלויה ישראלית מימי קום המדינה
והרבה הרבה תווי נגינה…
על הכינור בצבעי מים החלטתי מיד,
וכך זה היה נראה בהתחלה:
הלקוח אהב,
אבל עם הפונט של מכונת הכתיבה הוא פחות הסתדר, אז החלפנו לפונט מרים חדשני ומאיר עיניים.
והנה הכריכה הסופית:
והפרסום:
